לאורך קיומן של הכנסות מקום המדינה, מצאו עצמן המפלגות שונות שותפות לקואליציות שונות גם מבלי ייחוס של ימין ושמאל אולם, בשנים האחרונות מצאו עצמן המפלגות הדתיות משוייכות באופן אוטומטי לגוש הימין למרות שלעיתים הן מזדהות עם תפיסה חברתית שיכולה להתקיים בממשלה שאינה מזוהה עם הימין המדיני.
ההתקבעות של המפלגות בשיוך הגושי אינו מאפשר להן קיומה של עצמאות פוליטית ומחשבתית ומקשה על היכולת להקים ממשלה בישראל אבל יותר מכך התקבעות זו הלכה למעשה חוטאת לתפקיד המשטר הקואליציוני.

עברנו שתי מערכות בחירות בשנה האחרונה, ואנחנו אולי בדרך למערכה שלישית. הבחירות החוזרות שהתקיימו ב 17- בספטמבר, התקיימו בשל העובדה שבנימין
נתניהו בחר לפזר את הכנסת רק בשל כך שהוא אישית לא הצליח להרכיב ממשלה.
רבים שואלים את עצמם, למה כל כך קשה להקים ממשלה בישראל? ואם לא די בכך פתאום מתעופפת לו באוויר, רעיון חדש / ישן – בחירות ישירות. כאילו שאת
זה עוד לא ניסינו. בשביל לענות על השאלה הזו, צריך להבין מה קרה פה בשנים האחרונות.
חוק יסוד הממשלה משנת 1992 , קבע כי ראש הממשלה יבחר בבחירות ישירות, התיקון לחוק היסוד נודע גם כחוק הבחירה
הישירה, בדרך זו נבחרו 3 ראשי ממשלה, ביבי נתניהו בשנת 1996 , אהוד ברק בשנת 1999 ואריאל שרון בשנת 2001 אלא שבעקבות ביקורת קשה על החוק והקושי
בקיום ממשלה יציבה, בוטל החוק בשנת 2003 והוחזרה שיטת הבחירות לקדמותה בשינויים קלים.
בין הביקורות הנוקבות על החוק הייתה, ביקורת לפיה הצבעה בשני פתקים, מחלישה את יכולתו של ראש הממשלה לתפקד שכן, עד הבחירה הישירה, ראש הממשלה היה נבחר מקרב הסיעה הגדולה ביותר בכנסת, אשר הצליחה להרכיב קואליציה.                                                                                                          תחילת קרסום כוחן של המפלגות הגדולות והתחזקותן של המפלגות הקטנות הובילה לסיטואציה שראש הממשלה היה תלוי במפלגות קטנות אשר לרוב הצליחו ללחוץ על הממשלה, לעיתים בשל אינטרסים צרים אשר שירתו רק את קהל הבוחרים שלהן.
בשנת 2003 בוטל חוק הבחירות הישירות, והוחזרה שיטת הבחירות לקדמותה לפיה הנשיא מטיל על אחד מחברי הכנסת את הרכבת הממשלה בהתאם להמלצות הסיעות שנבחרו לכנסת.
אולם למרות שהשיטה אמורה הייתה להיות קואליציה בין מפלגות, הלכה למעשה מיפו עצמן המפלגות כמשתייכות לגוש מפלגות מימין או משמאל. פועל יוצא מכך שהעומד בראש המפלגה הגדולה הפך למעשה לעומד בראש הגוש כולו כאשר הוא מנווט את שלל המפלגות השייכות לגוש כולו, בכך השפעתם של העומדים בראש המפלגות הפכה חזקה לאין ערוך מהמפלגה עצמה.
חיזוק זה בא בנוסף למעמד החזק של מנהיגי המפלגה באשר אזרחי המדינה בוחנים את העומד בראש המפלגה שמתמודדת יותר מאשר את המצע המפלגתי.
ישנן מפלגות כיום שאף לא טורחות לפרסם את מצע הבחירות שלהן ובונות על כוחו של העומד בראשן.
לאחר הבחירות האחרונות, הצליחה מפלגת הליכוד לייצור את המונח החדש "הגוש" . בכך הצליחה הליכוד למלכד את, מפלגות גוש הימין כך שביבי נתניהו עומד
בראש מערך מפלגות הימין ולא רק בראש רשימת הליכוד לכנסת, כך הלכה למעשה נתניהו מנווט את דרכו של הגוש כולו ולא רק את דרכה של המפלגה.
לאורך קיומן של הכנסות מקום המדינה, מצאו עצמן המפלגות שונות שותפות לקואליציות שונות גם מבלי ייחוס של ימין ושמאל אולם, בשנים האחרונות מצאו עצמן
המפלגות הדתיות משוייכות באופן אוטומטי לגוש הימין למרות שלעיתים הן מזדהות עם תפיסה חברתית שיכולה להתקיים בממשלה שאינה מזוהה עם הימין המדיני.
ההתקבעות של המפלגות בשיוך הגושי אינו מאפשר להן קיומה של עצמאות פוליטית ומחשבתית ומקשה על היכולת להקים ממשלה בישראל אבל יותר מכך
התקבעות זו הלכה למעשה חוטאת לתפקיד המשטר הקואליציוני.
עו"ד בראון הינו מומחה במשפט מנהלי
ודיני מפלגות. לשעבר היועהמ"ש של מפלגת
'המחנה הציוני' וכיום של מפלגת 'כחול לבן'.

 

לינק לכתבה פוליטיקה של הגושים

פורסם בעיתון יום ליום עיתון לאנשים טובים גליון גיליון 1647 | ט"ז חשון תש"פ |

לקריאת הכתבה באתר יום ליום לחצו כאן