בשנה האחרונה חזינו בהתעצמות הקיצונים בחברה הישראלית ודברים שהיו בעבר מוקצים מחמת הקיצון או המיאוס, הפכו להיות עכשיו הטאבו של המרכז. לא בכדי, גם ח”כ מירי רגב וגם ח”כ אילת שקד צוטטו כמי שאומרות שעל הכוונת שלהן נמצא תיק המשפטים.

כולם מתחרים על תשומת לב קיצונית וימנית, ואם בעבר ההתבטאויות החריפות והקיצוניות נשמרו רק לגזרה המדינית, הרי שבשנתיים האחרונות חל שינוי דרמטי והבית היהודי יצא מהארון. אין מדובר רק בהגדלת האחיזה בחלקים נכבדים ביהודה ושומרון כיעד אסטרטגי, ובהעברת תקציבים דרך וועדת הכספים, אלא התחלת הכיבוש של קודש הקודשים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית והדרך לשם עוברת בבית המשפט העליון.

אם רק לפני שנה או שנתיים עמדו חברי כנסת מעל הבמות והסיתו כנגד ציבורים שונים, עתה, תחת מסווה של דאגה לאזרחים ובכסות חברתית שקרית, הם מקדמים אמירות גזעניות, מחוקקים חוקים מפלים ומי שלא מיישר קו זוכה לביקורת קשה. זהו כמובן לא מקרי שקודם אומרת רגב שהחלטות בג”צ מנותקות מהשטח ואח”כ מבקשת להתמנות לשרת המשפטים. אנו מבינים שזהו חלק ממסע לכיבוש הזהות היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל.

אנחנו גם מבינים שגל הלאומנות החדש נועד להסוות כישלון בניהול המדיניות הכלכלית-חברתית. בכל פעם שמתפרסם דו”ח עוני, דו”ח מרכז טאוב האחרון או דו”ח שמראה שיש גידול בפערים החברתיים בישראל, מיד עולה ומתפרסמת יוזמה קיצונית אחרת, כדי שהשיח לא יהפוך בטעות לכלכלי והציבור יגלה את ממדי החידלון והכישלון החברתי המהדהד של נתניהו, רגב וחבריה.

בשבועות האחרונים אנו עדים לעובדה שרגב לא לבד בזירה ולאט לאט העיניים הקיצוניות רוצות עוד נתח ועוד פרוסה ממערכות השלטון הדמוקרטיות ועתה לוטשות עיניים למשרד המשפטים. זאת, כמובן, על מנת לשבור את האיזון העדין במרקם החיים בחברה הישראלית המורכבת ממילא, ולהפוך את מערכת המשפט בכללותה ואת בית המשפט העליון בפרט למעוזם של הקיצוניים.

בואו לא נטעה, אין המדובר בצעד תמים, אלא חלק מתוכנית אסטרטגית כוללת של הבטחת הזרועות בידי הקיצוניים של החברה הישראלית. מילים כמו “אין מספיק ייצוגיות בבית המשפט העליון” או “שופטי העליון אינם חיים בתוך החברה הישראלית” או גרוע מכך “שופטי בית המשפט העליון – משרתם של אדונים” מעלות חשש ממשי שכאשר הניסיון לתקוף את מערכת המשפט מחוץ לכותליה לא צלח, בואו נשתלט עליה מבפנים.

אם היה מדובר רק ביוזמות מקומיות של שקד ורגב, זה עוד היה מתאפשר, אך כיוון שמערכת שלמה נרתמת למטרה, אנחנו מבינים שהכל פוליטי ושזו שיטת הקיצוניים להתנחל ולחולל שינוי מבפנים: ראשית, משתלטים על וועדות ביצועיות שמקבלות ומעבירות תקציבים, כמו וועדת הפנים וועדת הכספים. ממשיכים לניהול משרדי ממשלה כלכליים בכירים כמו משרד התמ”ת ששמו שונה למשרד הכלכלה (כדי להעיד על כך שהעובדים פחות רלוונטיים) ומשרד הבינוי והשיכון ממנו נותר רק הבינוי והצורך המשיחי ליישב את השטחים.

ההמשך הטבעי הוא זרועות אכיפת החוק וכדי להכשיר את השרץ יש צורך באחיזה במוקד המשפטי ואז, או אז תחל המהפכה החוקתית בגרסת ההלכה, נישאר עניים, מובטלים וללא מערכות מתפקדות –  אך יהיה לנו חוק לא חוקתי. במשך עשורים החברה הישראלית שומרת על הקו הדק של הסטטוס קוו, המאפשר לנו להיות לשמור על זהות המדינה כיהודית ודמוקרטית ומאידך, לשמור על יחסים תקינים ככל הניתן עם חברת המיעוטים החיים במדינה.

אם לא נתעורר היום ונמתח את הגבול מול הקיצוניים, יכול להיות שנתעורר מאוחר מדי בכדי להביע דעה, מאוחר מדי כדי לשמור על ההפרדה בין הדת למדינה, מאוחר מדי כדי לשמור על הצביון השברירי כל כך של ישראל ובמקום לנסות ולאלץ את מערכת המשפט והשלטון הישראליות להפוך לקיצוניות, מוטב שיתרכזו בצמצום פערים כלכליים. חוקי הלאום השונים לא יטשטשו את דוחות העוני ואת העובדה שמרבית משקי הבית הישראלים חיים באוברדראפט, ללא יציבות כלכלית ותוך חשש אמיתי לעבוד בכמה משרות ולהיות עניים.

* הכותב הוא היועץ המשפטי של מפלגת העבודה

לקריאת הכתבה באתר סלונה לחצו כאן